גזר דין בתיק ת"פ 35747-12-11

ביום 12.12.11 בשעות הערב הגיע הנאשם לבר בת"א, ובשעה 22.30, הבחין כי הטלפון הנייד שלו נגנב.

הנאשם ביקש מהבעלים של הפאב לסייע לו לאתר את הגנב, למקום הגיעו שוטרים שפינו את המקום והורו לסגור את הבר.

הנאשם הבין כי השוטרים ובעל הפאב אינם יכולים לסייע לו באיתור הטלפון, והוא החליט להצית את הבר.

בסמוך לחצות, הגיע הנאשם לתחנת דלק ורכש שם דלק אותו מילא בשני בקבוקי פלסטיק, הוא חזר אל הבר ושפך את הדלק על שתיים מדלתותיו והציתן.

בגין זאת הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירת הצתה לפי סע' 448(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

שירות המבחן ערך 3 תסקירים בעניינו של הנאשם.

ביום 15.4.12 צויין כי הנאשם סיים לימודים תיכוניים, ורכש מקצוע, בעברו נידון בבימ"ש לנוער בגין עבירת סמים, ולאחר מכן נשפט פעמים נוספות בעבירות סמים לצריכה עצמית.

הנאשם הוא בן יחיד להוריו, ומשפחתו ניהלה אורח חיים נורמטיבי ותקין.

הנאשם שיתף פעולה עם שירות המבחן, הביע חרטה על מעשיו וביטא נכונות לנהל אורח חיים נורמטיבי ולהתגייס לצבא, אולם לא גוייס עקב מעורבותו בפלילים.

קצינת המבחן לנוער התרשמה אז כי הנאשם נגרר אחרי חברים חזקים ממנו בשכונת מגוריו.

הנאשם תיאר את נסיבות העבירה בכך שרב עם חברתו והגיע לבר כדי לשתות אלכוהול, ונגרר לעימות עקב גניבת הטלפון הנייד שלו.

עקב התסכול והשפעת האלכוהול הצית את המקום.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם מגלה מודעות לקשייו ומוכן להיעזר בטיפול, ולכן נקבעה לו מסגרת טיפולית והדיון נדחה כדי לקבל תסקיר נוסף.

ביום 5.7.12 הוגש תסקיר שני, שם צויין כי הנאשם מבין כיום את חומרת מצבו, ואת רצונו להשתלב בטיפול כדי להשיג שינוי התנהגותי, ומאז הארוע לא נפתחו כנגדו תיקים פליליים, ולכן נתבקשה דחיה נוספת כדי להעמיק את הקשר עימו.

בתסקיר המסכם שהוגש חזר שירות המבחן על האבחנות הקודמות, על הטיפול שהנאשם עבר,  ולאחר בחינת מצבו, המליץ שירות המבחן לאמץ אפיק שיקומי, להטיל על הנאשם מאסר בעבודות שירות ולהעמידו למבחן למשך שנה בתנאי המשך טיפול ביחידה לנפגעי סמים בראשל"צ, תוך מעקב אחר מהלך הטיפול.

התביעה ציינה בצדק את החומרה שמאפיינת עבירת הצתה, שיש בה משום מסוכנות עקב סיכון רכוש, ואפשרות פוטנציאלית לפגיעה בחיי אדם, שכן גם אם מדובר בהצתה של מקום מסחרי סגור, לא אחת מסתבר כי במקום זה מתגוררים אנשים העובדים במקום ונפגעים מההצתה.

העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל.

על ביהמ"ש לקבוע מתחם ענישה הולם תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה ובמדיניות הענישה הנהוגה.

נראה כי מעשהו של הנאשם אינו נכנס למסגרת המעשים החמורים של ההצתה, אלא ברף הנמוך של עבירה זו, בהתחשב בכך שלא נגרם נזק של ממש אלא לדלתות המבנה, ולא נגרמה פגיעה ממשית לרכוש וכמובן לא נפגע אדם, ועל כן מתחם הענישה במקרה זה נע בין 8 חודשי מאסר ל- 18 חודשים.